<h1>ספר התרומות שער י"ד חלק א'</h1>
<h2>דף מח:</h2>
גרסינן בערכין פרק שום היתומים [כ"ב ע"א] אמר רב יהודה אמר רב אסי אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן היתה רבית אוכלת בהן. ופר"ש בחזקת הבתים [ל"ג ע"א] אין נזקקין לנכסי יתומים כשהן קטנים בני שלש עשרה שנה לפרוע חוב אביהן אלא אם כן היתה רבית אוכלת בהן. כלומר שלוה אביהן ברבית. ומוקי לה התם בשלוה מן הגוי ברבית וקבל עליו לדון בדיני ישראל וקבל לזו ולא קבל לזו, ונמצא שהיתומים נפסדין ומכלין את נכסיהן בכל יום. אבל לאחר שיהיו בני שלש עשרה שנה ואילך נזקקין להן. ור' יוחנן אמר אף לכתובת אשה משום מזוני. פירוש, נזקקין לפרוע כתובת אמם כדי שלא תזון מנכסיהם בכל יום, שהרי אלמנה ניזונית מנכסי יתומים כל זמן שלא גבתה כתובתה. ובערכין קא מקשי והא הפסידה מזונותיה כשתבעה כתובתה בבית דין. ומשני כיון דאיזדקקינן לה מעיקרא מיזדקקינן לה לבסוף. פירוש, כיון שהוזקקנו לשמוע תביעתה להנאת היתומים שתפסיד מזונותיה נזקקין אנו לה לבסוף להגבות כתובתה. ואסיקנא בגמרא דטעמיה דר' יוחנן אף משום חינה, וכדאמרינן מרימר אגבי כתובתה מנכסי דיתמי, אקשו ליה והא אמר רב אסי אין נזקקין לנכסי יתומים כו' ור' יוחנן אמר לכתובת אשה נזקקין, ואף ר' יוחנן לא אמר אלא באלמנה דקא מפסדא מזוני אבל גרושה לא, אמר ליה ההיא דר' יוחנן אף משום חינה מתנינן לה. פירוש, כשתטול כתובתה יהיה לה חן ותנשא. והלכתא כותיה, הילכך מלוה של גוי שעולה רבית ואשה התובעת כתובתה מהן בין גרושה בין אלמנה נזקקין ופורעין, אלמנה שלא יפסידו היתומים במזונותיה אם לא נזקק לסלקה מעליהם, גרושה משום טעם חינה, כדאיתא בגמרא. אבל אם לא תבעו את כתובתן וקפצו ונשאו לבעל אין נזקקין להם, דתו ליכא למיחש לא משום מזוני ולא משום חינה.
אמר רב נחמן [ערכין כ"ב ע"א] מריש לא הוה מזדקיקנא לנכסי דיתמי, כיון [דשמעת להא] דאמר רב הונא יתמי דאכלי דלא דידהו ליזלו בתר שבקינהו מכאן ואילך מיזדקיקנא. מעיקרא מאי טעמא לא היה נזקק להפרע מהם, רב פפא אמר פריעת בעל חוב מצוה. פירוש, רב פפא לטעמיה דאמר שיעבודא דאוריתא כדאיתה בקידושין [י"ג ע"ב] דאמר רב פפא הלכה מלוה על פה גובה מן היורשים שעבודא דאורייתא. ואע"ג דבפרק גט פשוט [ב"ב קע"ו ע"א] פסק רב פפא גופיה דגובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין, ולאו דפליגי דידיה אדידיה, אלא אמר היינו טעמא דאוקמיה אדאוריתא שלא תנעול דלת, ולעולם (תקנתא ולאו) דאוריתא [ולאו תקנתא]. ויתמי קטנים לאו בני מעבד מצוה נינהו. רב הונא בריה דרב יהושע אמר אימר צררי אתפסה. מאי ביניהו, איכא ביניהו שחייב מודה, אי נמי דשמתוה ומית בשמתיה. שלחו מתם שמתיה ומית בשמתיה. והילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. רבא אמר משום שובר. אמר ליה רב הונא ומי חיישינן לשובר והתנן והנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה ואמר רב אחא לא שאנו אלא בכתובת אשה משום חינה אבל בעל חוב לא, ורבא אמר רב נחמן אפילו בעל חוב נמי, ואי חיישת לשובר התם נמי ליחוש. אמר ליה התם כדאמר טעמא שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך ויושב לו למדינת הים.
